אפרת (השם בדוי, הסיפור אמיתי!) נשואה כבר יותר מ-8 שנים.
היא יושבת מולי מלאת כאב ותסכול:
"מה זה שווה לי אם אני מבקשת ממנו שיחמיא לי, ואז הוא מחמיא?"
או בפעם אחרת: "אני לא צריכה להזכיר לו ולהתחנן על כל דבר.
אני רוצה שזה יבוא ממנו, בטבעיות."
 
נכון, כולנו אוהבות ורוצות יותר את הטבעי והזורם,
אין ספק שזה יותר כיף ונח כשהבעל יודע בדיוק מה את רוצה,
ואיך ומתי הוא יכול לספק את רצונותייך על הצד הטוב ביותר.
אבל מה קורה אם זה לא ככה?
(ובסוד אני אגלה לך שעוד לא פגשתי את הזוג המושלם הזה…)
 
בפרחים אני אוהבת את הטבעי: זה נותן אוירה, ריח ותחושה של חיות ושמחה.
ואם אין לי פרחים חיים אני יכולה לבחור האם להשתמש בפרחים מלאכותיים,
או פשוט לוותר על פרחים, ולשים משהו אחר לקישוט או ליצירת אוירה.
אבל בזוגיות אין לי את הפריוולגיה הזו לומר: הכל או לא כלום.
 
כשבעלך מחמיא לך כי "סחטת" מחמאה, זה מאולץ בהתחלה,
אבל לאט לאט הוא יתרגל וילמד.
 

ואם לא?
עדיין עדיף לקבל עזרה או כל נתינה אחרת כי ביקשת, מאשר לא לקבל כלום!
(אלא אם כן יותר כיף לך להשאר המסכנה והמתלוננת,
ואני מכירה כמה נשים כאלה… )
 
כשאת מכריחה את עצמך לעשות דברים, את לא אומרת:
אם זה לא בא לי טבעי מעצמי זה לא שווה כלום.
את מתאמצת, ועושה, ועדיין התוצאות טובות מאד!
את קמה בבוקר גם אם אין לך כח,
את יוצאת להליכה כדי לשמור על הבריאות גם אם יותר בא לך להתכרבל על הספה,
את מכינה אוכל גם אם יותר מתחשק לך להזמין אוכל מוכן…
כלפי עצמך את סלחנית ומבינה שהעיקר שעשית את מה שהיית צריכה לעשות,
אז למה בזוגיות את לא מקבלת דברים שבן זוגך עשה במיוחד עבורך?
 
זכרי כי זו בדיוק הדרך לקנות הרגלים טובים: להתאמן. 
ממליצה לך בחום לקבל כל גילוי של רצון טוב,
להמשיך לבקש את הדברים החשובים לך,
(ואיך לבקש זה כבר נושא בפני עצמו),
ולדעת שהדרך לאושר טבעי ואמיתי עוברת לפעמים
במסלול מלאכותי שטרחנו לסלול במו ידינו…